<h1>ראבי"ה סימן תתקע"ג</h1>
<h2>דף קעב:</h2>
לחם אבירים, הנבלע ברמ"ח איברים, טעמתי משלשת הגיבורים, סדורים וברים, בראותי אמרים, סיני ועוקר הרים, וילדות היתה בי, ואיני כמשיב על דברי רבותיי שבשפירא ועל הרב ר' דוד. אם כן הדברים, אני אליעזר הלוי בבואי לוורנקבורט על דברי התפוסים רבו טירדותיי. והפגין לפני העלוב ר' יצחק על דבר הגט שאמר חתנו לסופר לכתוב ולעדים לחתום והלך לו לדרכו, ומסר מידו ליד הסופר הקלף והדיו. ולא יכולתי להתבונן ולהבין לדבריהם, כי הייתי טרוד בפדיון השבויים, ואף כי כלי המלחמה לא נמצאו שמה. ורציתי לדחותם, ולא אבה שמוע אם לא הייתי משיב מיד הן או לאו. ואמרתי אז להביא הגט לפני, וראיתי שנכתב ולא נחתם עדיין. ואמרתי להם להשכיר רץ אחר הבעל, כי לא הלך עדיין למגנצ"א, כי לא היה שם יותר מן אותו הקלף שמסר הבעל לסופר לכתוב, ולא עשו כן. ולמחרתו רכבתי לדרכי. ולא הוכשר בעיני אותו הגט לחותמו בלילה אחרי שנכתב ביום, דאפי' לר' שמעון דסמכינן עליה בשעת הדחק, הני מילי שנכתב ונחתם כבר, כההיא עובדא דמייתי תלמודא [גיטין י"ח ע"ב] דחתם בו תרי מינייהו ביומי ואינך ועד עשרה ימים, ולא נפסלינהו מאחר שכבר נחתם, או שמא כבר ניתן נמי, והלכו להם העדים למדינת הים, וזהו שעת הדחק, אבל לחתום לכתחילה אפי' בשעת הדחק לא ידענא מאי אידון בה. ותו, כיון דאיפשר להשיב הבחור ולהשכיר אחריו למקום מהלך יום או יומיים שהלך, לא ברירא לי דלהוי שעת הדחק כי האי גוונא. ושעת הדחק היינו כי ההיא דפ' לולב הגזול [ל"א ע"ב], שהיו מורישין לולביהם לבני בניהם, ואמרו לו, אין שעת הדחק ראייה. וכההיא דפ"ק דנידה [ו' ע"א] דהוי שעת בצורת, ואמרי', כדי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק. אבל כי האי גוונא לא. ועל אשר מצאתם תקנה למסרו בלא חתימה כר' אלעזר, לא היא. דר' אלעזר נמי מצריך זמן בגט, דהא לא פליג בפ' המגרש [פ"ו ע"א] אלא באין עליו עדים, אבל באין בו זמן מודה. וא"כ בעל כורחי' סבירא ליה דתיקנו זמן בגיטין, אי משום פירי אי משום בת אחותו, וצריך למוסרו ביום הכתיבה, דמסירה תחת חתימה עומדת. ושמא סברת רבותי' משום דההיא דפ' גט פשוט [קע"ב ע"ב], דמוקי אבא שאול כר' אלעזר, ומשמע דאפי' באין בו זמן פליג, כדפתרי בה פתר, מפני שאנו מדמין נעשה בו מעשה, דיש מפרשין דבאין בו זמן מודה, כדמוכח סתמא דמתניתין דגיטין, אבל כשכתוב בו, גירשתיה היום, מהני מסירה לר' אלעזר טפי מחתימה לר' מאיר, דכיון דבחתימה תלוי צריך שמתבאר הדבר מלשון הגט, ובהיום אין מתבאר הזמן. ודכוותיה מפרשי' בטובא דוכתי' לר' מאיר כשאנו עוסקין בגיטין. וכן אנו סבורין שתמצאו בתוספות רבי' יצחק בר' מרדכי, והמעט רב למשכיל. וכן אנו מפרשים הך דשנים אוחזים בטלית [י"ג ע"א], דאביי אמר, עדיו בחיתומיו זכין לו, ואביי גופיה סבירא ליה כר' אלעזר דעידי מסירה כרתי בפ' זה בורר [כ"ח ע"ב]. ואנו מיישבים כולם על מכונם, ולא הוצרכנו להאריך בזה עתה בנדון שלפנינו. על הקלף חקרתי מן העדים, והבנתי שלא היה משל הבעל ואחד נתנו לו [ואינם יודעים אם] במתנה (ולא) [נתנו] לו, כי לא ידעו לברר דבריהם כי נבהלו. ואתם מצאתם תקנה לזכות לו הקלף שלא בפניו, ואני לא ידעתי מאין שזכות הוא לו לגרשה, ואף כי לאדם כזה (מזכה) [מוכה] אלהים שלא ימצא אשה עד עולם. ורבותינו דקדקו בכזאת ביבמות [קי"ב ע"ב], המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו, זימנין דרחמנ' ליה וזימנין דסניא. וכ"ש גט שאמר הבעל, כתבו וחתמו, לא ידענא אי מהני מסירה לר' אלעזר, כיון שהקפיד בחתימה. והכל תלוי בקפידתו, דבעי לכסופא, כדאמ' בפ' התקבל [ס"ה ע"א], איהו דמדעתיה מגרש קפיד(א). ותו, בסוף הפרק [ס"ז ע"ב], אמר לעשרה וכו', אחד כותב במעמד כולם. ותו, גבי אמרו לסופר וכו' אמרי[נן], הבעל לא אמר הכי. והכי נמי חזינן קפידא (במקודש ופשיט) [במקושר ופשוט], כדאית' בגיטין [פ"א ע"ב] ובפ' גט פשוט [קס"ה ע"א]. ואיני כמשיב דבריכם, אך שלא יהא קולר תלוי בצוארי. ואם שגיתי בדבריכם הבינו לבי, כי זה האיש נחוץ לדרכו, וקריתי רק פעם אחת כתבכם והחזרתי לו מיד. ועליכם החיים והשלום. אבי העזרי.
